​שו"ת ישיבתי

ש: מה זו ישיבת מבקשי ד'?

ת: ישיבת מבקשי ד' מצד אחד היא ישיבה תורנית במלוא מובן המילה. תמיד המילה "תורני" היא מילה גמישה, אבל כוונתינו שהיא מיועדת לציבור התורני ביותר שיש. תלמידים שמעוניינים להשקיע את כוחותיהם בעבודת ה', בבניין האישיות ובתיקון המידות, ולהיות אנשים שתורמים לכלל ישראל. מצד שני, הדרך החינוכית של הישיבה מדגישה יותר את התהליך החינוכי במקום את התוצאות. הוי אומר: אנחנו מודעים שלכל תלמיד יש את מאפייני האישיות המיוחדים שלו, שכוללות הרבה נקודות חוזק ונקודות נוספות שצריכות חיזוק. המאפיינים שבונים את האישיות כוללים קשת רחבה של נושאים. אנחנו מעוניינים לנצל את נקודות החוזק של כל תלמיד על מנת לעזור לו לחזק את הנקודות שצריכות חיזוק, ומאמינים שהתייחסות לקשת הרחבה של מאפייני האישיות, תשפיע גם על נושא לימוד התורה ותהווה בסיס רחב יותר ללימוד של כל תלמיד. לשם כך, לכל תלמיד יש בעיני הצוות החינוכי תכנית אישית שנועדה לקדם אותו, ואיננו נבהלים אם בשלבים הראשונים התלמידים פחות אוהבים לשבת ללמוד תורה כל היום או שהם אפילו מתקשים בלימוד. כל עוד הם עובדים קשה בתכנית האישית שנסללה להם, הם יגיעו למקסימום גם מבחינה תורנית וגם מבחינה לימודית.

 

ש: אז מדוע להקים ישיבה חדשה? אין ישיבות ישיבות כאלה שכבר קיימות?

ת: קודם כל לאורך השנים נמנענו מהקמת ישיבה משלנו. קיווינו שיהיה אפשר לערוך את השינוי הנדרש בתוך הישיבות הקיימות או בישיבות החדשות שקמות, ואכן התקיימו הרבה מאוד שיחות עם ראשי הישיבות הקיימות, ולפעמים אפילו עזרנו להקים ישיבות חדשות כדי להשפיע שם. בחלק מהפעמים הצענו לישיבות קיימות להתקדם לעבר פתרונות חינוכיים משוכללים יותר מהפתרונות שקיימים היום ב"שוק" הישיבות. לצערינו, על אף העבודה הקשה לאורך השנים, לא ראינו התקדמות, ולא נותרה ברירה אלא להקים את ישיבת מבקשי ד'.

השינוי שנצרך הוא בראיה רחבה יותר של החינוך לגדלות בתורה, או נכון יותר ראיה רחבה יותר של המושג חינוך. יש הרבה דרשות על משמעות המילה חינוך, אבל בעינינו, ההגדרה של חינוך פשוטה: היכולת להעביר תלמיד מנקודה א לנקודה ב. רוב מערכת החינוך התייאשה מכך, ולכן היא משאירה את התלמידים בנקודת ההתחלה שלהם, והצוות החינוכי יורד לרמה של התלמידים במקום להעלות את התלמידים אליהם. מצד שני, הישיבות התורניות הקיימות (וגם חלק לא מבוטל של ההורים) מצפות שהתלמידים יהיו כבר בנקודה ב – והרבה פעמים התלמידים לא שם – גם אם כלפי חוץ התלמידים חייבים להראות כאילו שהם כבר שם, ולפעמים הם אפילו מאמינים שזה כך. אנחנו אומרים שכל עוד שלתלמיד יש שאיפה להגיע לנקודה ב – התפקיד שלנו הוא לעבוד איתו יחד כדי להביא אותו מנקודה א לנקודה ב, לצעוד יד ביד במעלה הדרך.

 

ש: במה זה בא לידי ביטוי?

ת: קודם כל בגישה אל התלמידים. ניקח כדוגמה תלמיד באמצע כיתה ח שצריך להחליט על ישיבה שבה הוא צריך ללמוד. יש מקומות שיש בהם מעין לחץ סמוי שתלמיד רציני חייב להמשיך בישיבה קטנה, ללמוד תורה כל היום, להרגיש שהתורה מחייה אותו בכל רגע ורגע, ולשים בצד רצונות אחרים שעדיין קיימים בו, אבל הוא מקבל שדר, לעיתים סמוי, שאינם לגיטימיים.

אנחנו טוענים שתלמיד בגיל צעיר (ובכיתה ח התלמיד נמצא רק בתחילת החיים), יכול להיות בן תורה אמיתי ועם זאת לדעת שהוא עוד לא הגיע אל המדרגה שבה הוא יכול להיות שקוע בתורה יום ולילה. אם הוא אמיתי עם עצמו, עם הצוות החינוכי ועם הוריו, יש סיכוי שנוכל להביא אותו לשם באופן שלם יותר, עם בסיס רחב יותר, ומתוך רצון אמיתי שלו, ולצורך כך הוא חייב להיות קשוב לעצמו, לדעת איפה הוא באמת נמצא היום ומה הוא רוצה מעצמו.

אבל אם הוא מחליט ללכת לישיבה קטנה או ישיבה "נחשבת" כי ככה רב כזה או אחר אמר שצריך לעשות, או בגלל שזה השדר שהוא מקבל מההורים שלו, יכול לקרות אחד משלושה דברים: א. שבאמת יום אחד הרצון האמיתי של תורה תחלחל בו והוא ימשיך לפרוח. הלוואי. זה קורה אצל קבוצה קטנה מאוד של תלמידים. ב. שהוא יכבה כוחות חיים שנמצאים בו רק בגלל שאמרו לו, והאישיות שלו תיפגע, לפעמים את הפגיעה הזו רואים רק בשנים מאוחרות יותר של החיים. ג. שהוא יישבר במהלך הדרך ויהיה קשה לו לקום.

התלמיד צריך שיצעדו איתו יד ביד, שהוא לא כל הזמן יהיה תחת מערכת של שפיטה כמה הוא לומד, אלא שהוא יפתח את הרצון העצמי ללמוד ויקבל את הכלים הדרושים לכך מאת הצוות. תפקיד הצוות אצלינו איננו להיות שופטים, אלא ללוות כל תלמיד ותלמיד בדרך המתאימה לו. זה דורש השקעה גדולה יותר, ולר"מ ב"מבקשי" צריכים להיות כלים גדולים יותר מאשר רמי"ם ברוב המקומות, אך אנחנו יודעים שזהו צורך הדור.

הרמה של לימודי הגמרא במסלול הישיבתי אצלנו מאוד גבוהה - הרבה יותר גבוהה מאשר ברוב הישיבות התורניות. הגישה שלא רמת הלימוד קובעת לא נועדה להנמיך את רמת הלימוד, אלא להדגיש שהתלמיד לא צריך להיות כל הזמן בלחץ שהוא לא לומד מספיק ושהוא חייב לצאת גדול הדור בעוד יומיים. התחרות שלנו עם הישיבות האחרות איננה בכמה דפי גמרא נספיק (בשנת תשפ"ד הספקנו ב"ה 100 דפי גמרא, וזאת למרות שהצוות היה ברובו מגויס במלחמה), אלא בקומה שנבנה בס"ד אצל התלמידים והרצון שלהם ללמוד. היום יש קבוצה לא מבוטלת שמבלה בבית המדרש עד השעות הקטנות של הלילה, בלי לחץ ובלי ששופטים אותם כל הזמן על הלימוד שלהם, ויש קבוצה שהלימוד קשה לה שנמצאת במגרש או בפנימיה. זה מראה שהיכולת הדיפרנציאלית של ללמד תלמידים שונים באופנים שונים עובד.

 

ש: אז מדוע יש מסלול חקלאי – מקצועי גם כן?

ת: זה בדיוק חלק מהעניין. כדי שתלמיד יהיה בן תורה או אפילו תלמיד חכם, הוא לא חייב ללמוד בכיתה ט כל היום תורה. יש יחידי סגולה שמתאימים לכך ושההחלטה שלהם בכיתה ח תואמת את מצבם האמיתי, וגם אז לפעמים החלטה של בחור בשלהי כיתה ח איננה מתאימה למצבו בכיתה יא וכדומה. לכן לענ"ד צריך שבישיבה יהיו אפשרויות שונות של לימוד, והתלמיד יחד עם הצוות נבנה אל תוך מסגרת שמתאימה לו מבחינה אמיתית, ללא לחץ או כפיה חיצונית. כאשר אנחנו מעבירים את המסר שלכל אחד יש את הכוחות שלו, ושננסה יחד לברר מה מתאים לתלמיד באופן אמיתי, ההחלטה שלו תהיה אמיתית וחזקה יותר.

אם ניקח דוגמה, לקראת חג השבועות היה לנו בכיתה שאני מחנך בתלמוד תורה שבוע שטייגן שבה שמנו דגש גדול על לימוד עצמי של התלמידים, והתלמידים רשמו את שעות הלימוד שהם למדו לאורך השבוע. שלושה מתוך ארבעת התלמידים שלמדו הכי הרבה שעות בכיתה שלי היו תלמידים שנרשמו לישיבת מבקשי ד', למרות שיש כשמונה תלמידים שממשיכים לישיבות קטנות ועוד חמישה תלמידים שממשיכים לישיבות שנחשבות "חצי קטנות" שהמערכת שלהן דומה למערכת שלנו. הגדיל לעשות אחד התלמידים והוא נשאר ער כל ערב שבועות כדי ללמוד – אני ישנתי בערב שבועות כדי להישאר ער כל הלילה, והוא נשאר ער מעל 24 שעות ברציפות. אני מאמין שהתלמידים האלה יגיעו רחוק מאוד.

דוגמה נוספת הוא הלימוד שלנו לקראת הקמת הישיבה. בכל ערב בשעה 21:00, היה לנו זום בו למדנו יחד, כדי שבפתיחת הישיבה כל תלמיד או כמעט כל תלמיד יסיים מסכת. רוב התלמידים לומדים בתלמודי תורה (אצלנו מסיימים בשעה 18:00), ואף על פי כן רוב מוחלט של התלמידים השתתף בלימוד. איך אפשר להסביר את זה? גם תלמידים במסלול החקלאי – מקצועי לא מפספסים יום אחד של לימוד. צריך להוריד בפניהם את הכובע. אבל מבחינת רוב הישיבות, הרצון הזה לא נלקח בחשבון. זה פשוט עצוב כמה תורה מתפספסת בגלל שיקולי יוקרה או קיבעון מחשבתי.

​

מה יקבל תלמיד שילמד אצלכם שלא יקבל במקומות אחרים?

אני לא כל כך אוהב להשוות למקומות אחרים, על אף שכל הצורך להקמת הישיבה נועד מהחובה שראינו בשינוי המגמה בישיבות התורניות. תלמיד שילמד ב"מבקשי", יקבל אווירה תורנית כמו בכל ישיבה תורנית אחרת. אבל הוא יוכל להיות עצמו. בישיבה אנחנו לא שופטים את התלמידים, לא לפי רמתם הלימודית, ולא לפי מעלותיהם וחסרונותיהם, אלא אנחנו מאמינים שהאחריות מוטלת עלינו כצוות לעבוד עם התלמיד על מנת לחזק את נקודות החוזק שלו ולהתגבר על נקודות החולשה שלו, וזה יכול להיות בכל תחום. זה לא אומר שאנחנו לא דורשים מהתלמידים - דורשים מהם ועוד איך, אבל הדרישות שלנו נובעות מהמסגרת שאנחנו רוצים לחזק, ולא מתעלמים מזה שיכולים להיות קשיים לתלמידים ותפקיד הצוות לעזור באותםקשיים במקום לשפוט את התלמידים ולדחות אותם. 

האווירה הבריאה שנוצרה בישיבה, והקרבה בין הצוות החינוכי לבין התלמידים, מאפשרים תהליכים חינוכיים מורכבים, שנוגעים בהרבה צדדים של האישיות שלהם. הדיונים החינוכיים בצוות הם דיונים מעמיקים שלא ראיתי במקומות אחרים. במקומות אחרים שבהם לימדתי או שסייעתי להם באופנים שונים, הדיונים עם הצוות היו מתסכלים, ורק חיכיתי שזה ייגמר. הישיבות הפדגוגיות היו ארוכות, שטחיות וללא תועלת מעשית. במבקשי, הדיונים החינוכיים מאתגרים, מעמיקים, נעשים מתוך אכפתיות, וגם עוברים לביצוע. לפעמים כשיש צורך להתייעץ עם מישהו מחוץ למערכת שיכול לתת זווית נוספת, הדבר נעשה, בלי שיקולי גאווה ואגו. התלמידים רק מרוויחים מזה, ואפשר לומר שכמעט כל תלמיד בישיבה עבר השנה תהליך משמעותי, שהוא לא אותו תלמיד שנכנס בהתחלת כיתה י, מכיוון שנבנו אצלו הרבה מאוד כוחות בנפש. 

 

ש: אז כל אחד יכול להתקבל לישיבת מבקשי ד'?

ת: ודאי שלא! למחזור א פנו כ-400 מועמדים והתקבלו פחות מ-50. למחזור ב פנו מעל 350 והתקבלו כ-80. לא חשבנו שנגיע למספרים כאלה – בוודאי לא בשנים הראשונות. זאת אומרת שלצערנו, סיננו תלמידים באחוזים מאוד גבוהים – אני מניח שחלק מזה נובע שמראש חלק גדול מההורים והתלמידים לא הבינו בדיוק מה אנחנו מנסים לעשות כי לצערי לא קיימות ישיבות נוספות שדומות למבקשי, אז חלק מההורים חשבו שפתחנו מעין קיטנה. החבורה שנוצרה מבין התלמידים שהתקבלו היא מיוחדת במינה.  

בסופו של דבר ההבדל היחיד ביננו לבין ישיבות אחרות שנחשבות לישיבות הכי רציניות מבחינת קבלת תלמידים היא שאנחנו מספקים פתרונות גם לתלמידים עם קשיים לימודיים, לצד קידום התלמידים בעלי יכולת לימודית גבוהה, ורוב הישיבות מסננות את התלמידים החלשים לימודית, בלי לקחת בחשבון צדדים נוספים כמו מבנה האישיות, יראת השמים ואהבת התורה. מצד הגישה לתלמידים והדרך החינוכית, אני חושב שיש פער אדיר, הן באופן ההסתכלות על עבודה חינוכית והן בכלים שבנינו בצוות ובמערכת כדי להצליח עם קבוצה שפחות הומוגנית מבחינה לימודית.

 

ש: מה מאפיין את הצוות החינוכי שלכם?

ת: אמנה חלק מהתכונות הנדרשות מר"מ בצוות של מבקשי:

א. קודם כל הוא חייב להיות תלמיד חכם! כדי להעלות מישהו בתורה, המחנך חייב להיות תלמיד חכם, ולצערי בשנים האחרונות יש לא מעט ישיבות ששכחו שזה הדבר החשוב ביותר שאנחנו עושים בישיבה – מצמיחים תלמידי חכמים מקושרים לתורה. בלי שהר"מ עצמו יהיה תלמיד חכם, מלא וגדוש בתורה ובאהבת תורה, גם התלמיד לא יוכל לצמוח לשם. הרמי"ם כולם לנים עמוק באוהלה של תורה, אם מבחינה רעיונית, ואם מבחינת יכולות להעביר שיעורים ברמות גבוהות – גם הרמי"ם שמיועדים למסלול החקלאי מקצועי.

ב. התורה היא תורת חסד. צריך שלר"מ יהיה אכפת במאת האחוזים מהתלמידים. שהוא יבין וירגיש שהם חלק מחייו. כאשר הר"מ יודע שתפקידו לעשות חסד, ושהוא כמעט לא נמצא בתמונה, השיקולים שלו יהיו טהורים. בלי תורת חסד, לא ניתן להעביר תורה אמיתית. בשנותיי בישיבת מרכז הרב, הרב אלישע וישליצקי זצ"ל היה מדבר על תורה שאינה פונה רק לאנ"ש, קמ"ש, גב"ש ובט"ש. הרבה שנים לא הבנתי את דבריו. היום אני מקווה שאני מבין יותר - התורה היא תורת חסד, כאשר אדם מלמד תורה הוא לא מחפש שהתלמידים שלו יגרמו לו נחת כי הוא מלמד תלמידים טובים (זה אמנם בונוס נחמד שזכיתי בו לאורך שנותיי בחינוך), אלא מה שמדליק אותו ונותן לו את הכוחות הוא שהוא נותן לתלמידים את מה שהם צריכים, ולפעמים מדובר על דברים שהם פחות נוצצים או שדורשים השקעה רבה בלי שיש בצד השני שכר מובטח.

ג. יכולת להתחבר לתלמידים, לחיות אותם ואיתם, להשקיע מאה אחוז מאמץ בהצמחתם, והכל מתוך גישה שהתלמיד לא נמדד לפי היכולות הלימודיות שלו שזו מתנת שמים, אלא לפי מאמץ. אדם יכול להיות מלא וגדוש בתורה, להיות בעל חסד גדול, אך בלי גישה מתאימה להתחבר אל התלמידים. בקיצור - מנהיגים. 

ד. רצון להוסיף לרכוש עוד כלים. בשדה החינוך אנחנו חייבים לרכוש כלים רבים ולשכלל את היכולות שלנו. ר"מ שנשאר עם אותם כלים שנה אחרי שנה, לא יוכל לקדם מגוון רחב של תלמידים. פעם שאלו את האדמו"ר מצאנז כיצד הוא מצליח לקרב כל כך הרבה תלמידים והוא ענה שכאשר יש לו רמב"ם קשה הוא שובר עליו את הראש, אז גם כשיש יהודי קשה, הוא שובר עליו את הראש.

ה. הכרה של הר"מ שמלאכת החינוך מורכבת, מדובר על תהליך, מתמשך, לאורך כל השנים. אגב, זה עוד מכנה משותף בין הצוות החינוכי – הרמי"ם שבאים אלינו, שומרים על קשר עם הבוגרים שלהם משנים קודמות מתוך אכפתיות. השמירה על קשר עם בוגרים נובעת משילוב של הרבה תכונות, אבל בין היתר מתוך הכרה שחינוך זה לא זבנג וגמרנו, אלא על תהליך ארוך.

ו. אחריות - הר"מ צריך להיות אדם שלוקח על עצמו אחריות. החל מדאגה לשלום הפיזי של התלמידים ועד ליכולת לקחת אחריות על טעות שעשה, גם אם זה אומר שיש לכך מחיר. לקיחת אחריות על תלמיד מונעת מציאות שברגע שלא נוח לר"מ עם התלמיד, הוא ישר מרחיק אותו או מנתק ממנו מגע, אלא הר"מ יודע שהוא אחראי על התהליך החינוכי של התלמיד שהקב"ה הביא לפתחו (אין זה סותר שיש גם אחריות על התלמיד). כך, הר"מ יעשה ככל שביכולתו על מנת לקדם את התלמיד - הוא יודע שהוא אחראי לכך.

ז. מסירות - הר"מ צריך להיות מסור לתלמידיו כדי שהוא יוכל להעביר את התלמיד את התהליך החינוכי. יש כל כך הרבה קשיים שמתעוררים, גם אצל תלמידים שנחשבים "טובים". גיל ההתבגרות הוא גיל מאוד מאתגר, אבל גם לפני כן כשהתלמיד יושב אצלינו בכיתה ואנחנו לא באמת יודעים מה עובר לו בראש. חייבים לעשות הכל כדי להתחבר לתלמיד וכדי לקבל כלים שיעזרו לו.

ח. כנות - איש צוות שאין בו כנות, יוכל להצליח אולי עם תלמידיו כי תהיה לו כריזמה (אך זו הצלחה שאיננה אמיתית), אך הוא לא יוכל להשתלב במערכת של מבקשי. אנחנו דורשים מכולנו להיות כנים ושקופים זה עם זה, כמו עם ההורים ועם שאר הצוות.

ט. ענווה. אדם לא יכול להיות בעל חסד בלי מידת ענווה. הוא גם לא יכול להכיר לעומק את הצרכים של אנשים אחרים בלי מידת הענווה. במבקשי, אדם ללא ענווה, הן איש צוות והן תלמיד (ובמובן מסויים גם הורים), לא יסתדרו ויברחו מהמקום.

​ 

ש: מיהם התלמידים שהגיעו לישיבת מבקשי?

ת: המכנה המשותף בין כולם הוא השאיפה האמיתית לעלות בתורה. חלק מהתלמידים מוגדרים במערכת החינוך כ"תלמידים חלקים", למרות שמעולם לא פגשתי אדם חלק, ולחלק מהם יש אתגרים לימודיים – מי בלקויות למידה ומי עם קשב וריכוז. אבל כולם בעלי רמה רוחנית גבוהה ורוצים להתאמץ ולעלות מעלה.

ויש עוד משהו. היה משהו שהפתיע אותנו – מיום המבחנים הראשון הייתה אווירה מיוחדת בין התלמידים. חשבתי לעצמי: איך זה קרה? הרי רובם לא הכירו זה את זה עד אותו יום. אבל אחד המאפיינים של התלמידים שהגיעו הוא שאין להם אגו – יש להם ענווה מיוחדת וגם שמחת חיים. השילוב הזה יוצר פסיפס מאוד מיוחד של קבוצה אידאלית לפתיחת ישיבה. פעמים רבות שמעתי מראשי ישיבות ורמי"ם שהמחזור הראשון הוא מחזור פחות טוב, כי עוד לא יצא שם לישיבה והתלמידים שמגיעים פחות מתאימים למה שרצו ליצור. אני מאחל לנו שנזכה שבכל שנה יהיה לנו מחזור כמו המחזור הראשון. התלמידים פשוט מדהימים והיה מיוחד לסיים את השנה ולראות כמה הם עלו והתעלו, כמה הם אכפתיים, בעלי עוצמות שמכוונים את עצמם לטוב.